דפים

יום רביעי, 27 ביולי 2016

חופשה משפחתית באילת

(בדרך חזרה הם כבר ישנו)
אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך 4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',  "אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat  as much you can מתחיל עכשיו.
אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון. מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ, אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם מלצר אישי היה לנו.

בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי, נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך. אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.
אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה היומיומית.

אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו, הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק. 



יום רביעי, 6 באפריל 2016

האבולוציה של האבהות

בתור ילד, אני זוכר את העניין שהיה תמיד נוצר בבית כשאבא שלי היה נדרש לנסוע למקום כלשהו שלא במסגרת העבודה. דין טיול משפחתי בשבת היה כדין נסיעה אקראית וספונטנית לתל-אביב. שניהם כמעט תמיד לא באו בחשבון. בשבת נחים, מקסימום נוסעים למשתלה, לקרובי משפחה או למרכז קניות. וביום חול עייפים מדיי ועושים רק סופר.
כילד פחות התעמקתי בלנסות ולהבין "מדוע", הרי אוטו היה לנו, ומה הבעיה להיכנס, לשים קסטה בטייפ ולצאת בעקבות המרחבים. כעסתי, ובי נשבעתי שכאשר אני אהיה מבוגר ויהיו לי ילדים משל עצמי כל שבת נטייל. בחורף לפחות פעמיים חרמון, וביום חול נסיעה לתל-אביב באה ועוד איך באה בחשבון.
כמה שנים טובות עמדתי בהבטחה הזאת, ובאמת עם הבן הבכור טיילנו המון, כמעט כל יום שבת. פארקים לאומיים, פארקים שכונתיים, נחלים ונהרות. את כל כולם פקדנו, וגם יצאנו לברים ומסעדות באמצע שבוע, כל עוד הסבתא הייתה מוכנה לשמור.
המפנה מבחינתי קרה לפני כמה שבועות, שחברים ביקשו לקבוע מפגש בירה בתל אביב. שמעתי תל אביב ונהיה לי חום. "איפה אני אחנה", "אין שם שמאלה באף מקום", "החניה יקרה", כל התירוצים בעולם למה לא תל-אביב. זה לא שפרבר השינה בו אני מתגורר הוא אידיאלי, אבל תל-אביב הפכה להיות העיר שמעבר להרי החושך. לא מתקרבים לשם שזה לא  עניין של חיים או מוות.
כמעט במקביל ירד שלג בחרמון, כנראה בפעם אחרונה העונה ואשתי סיננה לעברי, שגם השנה לא נסענו לחרמון. חמש שנים שהיא מבקשת, ואני רק מהמחשבה על הפקק בכניסה לאתר מתמלא צמרמורות ומבטיח, שנה הבאה. שנה הבאה. הכל בשביל לנסות לדחות את הקץ.

רצף האירועים והקרבה המטרידה ליום הולדת 33 שלי לא נעלמו מעיניי, שמא לא מדובר במשהו אקראי אם כי מושרש וכנראה גם גנטי. התחלתי לתהות מתי בדיוק הפכתי לאבא שלי, ומדוע אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מה שיקרה. מה הצעד הבא, ימי שבת במשתלה?
השאלה הגדולה באמת, אם מדובר בשלב אבולוציוני הכרחי שכל האבות עוברים, קרי תחושת הכבדות, והעייפות מלווה בחשק עז לשקוע בספה לערב של תרדמת מול הטלוויזיה. האם יש טעם להילחם בזה או שהעניין מבחינתי גמור, וזה בכלל לא אני אם כי האבולוציה אשמה.

סיפרתי את התיאוריה לכמה חברים בעבודה והייתה תמימות דעים שזה לא אנחנו, זאת האבולוציה. האמת, לכמה שעות הוקל לי. אשתי לעומת זאת, גילתה פחות הבנה לתיאורית האבולוציה שפיתחתי ופסקה שהכל תירוצים וביום שבת הקרוב, היא קבעה עם עוד זוג חברים לנסוע לטייל.

-"יש כבר יעד?", שאלתי.
-"עדיין לא, יש לך רעיונות"
-"האמת, קראתי שפתחו משתלה חדשה באזור, בטח עוד לא יהיה עמוס".

הצעתי זכתה להתעלמות, אבל אני יודע, שניסיתי. באמת ניסיתי.




יום רביעי, 16 במרץ 2016

פוסט בית חולים

התכנון המקורי, אחרי הרבה זמן של שקט בבלוג, היה לכתוב פוסט על היציאה (בשעה טובה, בלי עין הרע, חמסה חמסה) מתקופת האבטלה בת החצי שנה (תקופת ה"דוקטורט") בחזרה למעגל לובשי החולצות המכופתרות.
חצי שנה בבית משנה אותך באופן מסוים. כן, יש גם את הציניות שמתחדדת אבל בנוסף לזה, אותי הישיבה הממושכת בבית הפכה לעקר בית במלוא מובן המילה. להעיר את הילדים, לצחצח שיניים, להלביש, להכין ארוחת בוקר, ומהר מהר לדחוס את כולם לאוטו, כדי שאפשר יהיה להתפנות לדבר העיקרי שעל סדר היום שלי- ערימות של כביסה, ארגז חול מאולתר בסלון מהנעליים של הגדול, וסירים בכיור. הרבה סירים בכיור כל הזמן. כן, היו גם כמה עונות של ריי דונובן שסירבתי לזנוח, אבל מטלות הבית היו העיקר והשתעבדתי אליהם. אבל לא על השעבוד לבית והחופש לעבוד אני הולך לכתוב, אלא על אותו רגע של חסר אונים, שהנסיכה הקטנה לא הפסיקה להקיא ואחרי בדיקות רנטגן לא חד משמעיות, הרופא ציווה עלינו לנסוע לחדר מיון.
באחד הפוסטים הראשונים אחרי הולדת בני הבכור, כתבתי שנהייתי רגיש (על גבול הבכיין) בכל מה שקשור להורות ולילדים, ואם הייתי 'סתם' רגיש עד עכשיו, פתאום בלי הכנה זה נהיה רגיש שבעתיים.
אחרי שכל הדרך הביתה אני מחזיק את עצמי הכי חזק שאני יכול, משנן לעצמי כמנטרה שהנסיכה ואשתי צריכים אותי חזק, אני נכנס לאוטו, והמתוקה עם הפנים הכי עייפות מוציאה את המוצץ מחייכת טיפה וממלמלת "אבא". בן רגע ולא משנה כמה מראש התכוננתי, נמסתי לשלולית, ולמרות שאמרתי שאני צרוד, היו אלה דמעות שחנקו את גרוני.
הדרך לבית החולים התארכה כמו הדרך מאילת לרמת הגולן. כל רמזור וכל האטה הרגישו כמו נצח קטן, ואנחנו רק רוצים להגיע בשביל שיבדקו, יגידו שזה הרע במיעוטו וישחררו הביתה.

אחרי סדרת בדיקות, עירוי נוזלים, והתייעצויות עם שלל רחב של מומחים שללו את האפשרות שמדובר בעצם זר וכל הסימנים הצביעו על זה שכנראה מדובר בדלקת ריאות שתפסנו בזמן. בין בדיקה לבדיקה, אנחנו שרים לה בשביל להפיג מעט את החשש, מהמקום החדש והלא מוכר והאנשים בחלוקים הלבנים. אחרי שסיימנו עם שירי פעוטות, שרתי לנסיכה הקטנה "את האחת שלי" של ישי לוי. משום מקום, היא מגיבה בחיוך, ושוב הדמעות האלה חונקות את הגרון, ומבלי לשים לב יוצא לי חיקוי ספונטני של ישי לוי, דרכו אני מסווה כמה היא מרגשת אותי.
אחרי טיפול אנטיביוטי וכמה שעות במיון אנחנו משוחררים לבסוף הביתה, ולמרות העייפות אנחנו ממהרים לצאת, שלא יתחרטו. בדלת הכניסה לבית, הקטנה מקיאה שוב, אחרי כמה שעות של הפסקה והתסכול, מהול בחרדה חוזר לנו לפנים. מתקשרים שוב למיון, מבררים, מרגיעים אותנו אבל מבהירים שאם ההקאות ממשיכות, חייבים לחזור.
לילה דרוך ומתוח עבר על כולנו, אבל הכל עבר בשלום ובימים הבאים היא לאט-לאט חזרה לעצמה. כמובן שהיא לא תזכור מזה כלום, אבל לרגעים האלה של חוסר האונים והחרדה ייקח עוד זמן להתקהות.
לא שהיה לי ספק, אבל ברגעים האלה, אני מגלה בפעם המי יודע כמה, שהמין היפה הוא לא רק יפה, הוא גם יותר חזק. אנחנו האבות, אולי נראים קשוחים כלפי חוץ, אבל שזה קשור לילדים שלנו אנחנו רגשנים, אמוציונליים וחסרי היגיון. 

פה גם המקום להודות לרופא הילדים המדהים שלנו, ולצוות חדר מיון ילדים של ביה"ח וולפסון.





יום שני, 7 בדצמבר 2015

חופשה רומנטית

אחרי 10 שנות זוגיות, מהן 6 שנות נישואין, ו- 2 ילדים, כשכמעט שנתיים מפרידות בינינו לבין החופשה הזוגית האחרונה שלנו, החלטנו שחייבים, אבל חייבים לצאת לחופש. מלכתחילה הדרישות שלי היו מינימאליות. מלון, לא רחוק מהבית ובלי שטויות.
הילדים מצדם פרגנו מאוד, ו-24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לחופשה המיוחלת, הקטנה פיתחה חום והתקפי עצבנות. לפתע צץ סימן שאלה ? מה עושים, נבטל את החופש, נמשיך לחופש כמתוכנן, אנחנו הורים רעים להשאיר את הקטנה בידיה של הסבתא?
אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגננת וההורים של אשתי החלטנו שקצת חום, זה צפוי מדי ואנחנו ממשיכים כמתוכנן. להגנתנו יאמר שממש היינו חייבים חופש.
אחרי שיצאנו בשעה לא שעה, לפתע צפת נראתה קרובה ואקזוטית יותר מהרצליה, אבל בסוף הגענו, טרוטי עיניים ועמוסים למכביר בתיקים. לא ברור למה הבאנו חולצות מגונדרות ושמלות ערב, אבל הבאנו. על כל מקרה שלא יבוא. לעולם אי אפשר לדעת את מי נפגוש בלובי.
הדקות הראשונות אותן בילינו לבדנו הרגישו כמו גמילה. הידיים רעדו והראש היה עמוס במטלות. הגענו, פרקנו, מה עושים עכשיו, הרי חייבים לעשות משהו, יש כל כך הרבה דברים לעשות שבטלה היא בכלל לא אפשרות, ובכלל איך נחים. הצעתי שנתחיל במשחקי היכרות, אחרי הכל, באמת עבר זמן מאז שהיינו אשתי ואני ככה לבד.
מזגנו מעט יין והרעידות חלפו. אחרי ארוחת ערב תכננו לצאת לפאב, אבל לשם שינוי לא מיהרנו לאכול כדרכנו בשגרה והתענגנו על כל ביס. פה ושם צחקקנו על הורים צעירים שבאו לחופש עם הילדים, וכל פעם ששמעתי "אבא", נורא שמחתי שהכוונה לא אליי. אני בחופש.
אחרי שישנו כמעט 11 שעות רצופות במהלכן לא קמנו להחליף חיתול, להאכיל, ללוות לשירותים המשכנו את ליל אמש בארוחת בוקר. גם הפעם נשארנו אחרונים. ככה זה כשלא ממהרים.  
התכנון המקורי היה ללכת לספא, אבל השמש השקרנית קראה לנו להליכה בים, אז הלכנו. האמת, אם יש משהו שאני מתכוון ליישם גם אחרי החופש זה הליכות בים בחורף. האוויר הקר, הרוח, ריח הים ורעש הגלים הם פשוט תענוג. אשתי הציעה ללכת בכיוון של קניון ארנה, ואני שראיתי את הנולד השארתי את הארנק בחדר. בסוף הלכנו בכיוון ולא נכנסנו. כמה חבל.
את היום הראשון המלא של החופש בילינו ברביצה באחד מבתי הקפה שעל חוף הים, בקריאת עיתונים של סוף שבוע, ספרים ובהייה בים. עייפים מהבהייה וספק מההליכה חזרנו לחדר רק בשביל לישון צהריים עד לארוחת ערב.
ביום שבת הדגדוג בידיים חזר, ובווטסאפ המשפחתי דרשנו לקבל קצת תמונות של הקטנטנים בבית. לפתע הם נראו גדולים כל-כך, שלפתע לא הבנו כמה זמן אנחנו כבר בחופש. לקטנה ירד החום והגדול לקח אחריות על סבא וסבתא ששמרו עליהם. בשביל לא להגיד שבילינו את כל הזמן בארוחות, שינה ובהייה בים ירדנו לספא. קצת בריכות קצת ג'קוזי וקדימה לארוחת ערב. התפנה מקום.

ביום ראשון השכמתי קום וכבר מיהרתי לחזור הביתה, ממש התגעגענו לקטנטנים, אפילו את האוכל טרפנו מהר-מהר, למרות שהאיסוף מהגן הוא בכלל בצהריים.
כבר בערב, אחרי שדרש לקבל וקיבל את ההפתעות שהבאנו לו, הגדול אמר לי שפעם הבאה גם הוא רוצה לבוא איתנו לחופש. מתברר, שהוא גם עייף, מהגן אבל בעיקר מלהצחיק את אחותו הקטנה.

הבטחתי לו שנדבר על זה, לקראת פסח ככה.



יום ראשון, 27 בספטמבר 2015

הדרך המושלמת לטיול סתיו עם הילד


אחרי שהשגרה היומיומית שלנו הופרעה ברגל גסה בחודש אוגוסט ופעם נוספת בחגי תשרי, קיבלתי החלטה מושכלת ובעיקר מודעת, להפריע אני לשגרה. מה יש, שתתמודד.
הודעתי לבן שלי, שביום שישי יוצאים להרפתקה ולא הולכים לגן. אחרי הכל, יש לו עוד שנה שלמה להיות אבא של שבת, וצריך לנצל את הימים החמים האחרונים של הסתיו לקצת זמן איכות ביחד, מה גם שזה לא יום חופש רשמי ובית ישראל וודאי יהיה עסוק בשגרתו הוא.
בנסיעות ברכבת לעבודה, אני חולף מדי בוקר על פני הפלקט של רכבת ישראל- אבא ובן עומדים זה מול זה, משולבי ידיים, מסופקים, ששביל טיול נפרס בכניסה לקרון. תכל׳ס כבר חודש שזה עושה לי חשק וביום שישי החלטתי שמספיק לדחות, ביני לבין עצמי תכננתי גם לעשות רי מייק לפוסטר של הרכבת, שתהיה מזכרת ותמונה לווטסאפ המשפחתי.
בחירת היעדים לטיול הייתה קלה מאין כמותה. באפליקציה של הרכבת בזה אחר זה מסודרים היעדים כולל דרכי הגעה ומסלול מומלץ ומפורט עבור כל יעד. אחרי שהבנתי שלאכזיב לא נספיק להגיע וגם לא לגן החיות שבקרית מוצקין מפאת השבת, החלטתי שניסע ברכבת לנמל ת״א. 
כבר בתחנה הראשונה בה עצרנו הנסיך הקטן שאל אם הגענו לת״א (למען האמת הוא שאל אם הגענו ל״לתל אביב יא חביבי תל-אביב", אבל ניחא. פרט שולי). אמנם הרכבת נוסעת מהר, אבל עוד לפני ת"א צריך לעצור בבית של המטוסים, לברך תיירים ושכנים שחזרו מחופשה ולנופף למטוסים מהחלון. שנוסעים עם כמעט בן 4 ברכבת, מדהים לכמה דברים הוא שם לב, שמבחינתי הפכו עם הזמן לקצת שקופים. אייל התרגש לראות חיילים, שאל למה חרדים לובשים סוודר בקיץ ובין לבין הספיק לעשות עיניים לתיירת מבוגרת מרוסיה, שהייתה מוכנה לקנות לו מעדנייה בנתניה באותו הרגע.
בתחנה היעודה נפרדנו לשלום מהקרון הכחול והמשכנו באוטובוס בדרכינו לנמל.

בתור איש חינוך, מי כמוני יודע שטיול טוב הוא קודם כל הזדמנות ללמידה חוויתית. אחרי הכל, מה שהוא לא ילמד היום בגן, הוא ילמד באדיבות האפליקציה של הרכבת (היריד הבינלאומי הראשון שהתקיים בנמל לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי). אבל היסטוריה היא לא פני הכל. לא וויתרנו על סיבוב בקרוסלה (העברית הראשונה!), בשוק האוכל (שהזכיר לי שחייבים לנוסע לחו״ל), טיפוס על החומה של שובר הגלים וכמובן קינחנו בגלידה "מונטנה" המיתולוגית, אחרי הכל בוקר של חוויה תל אביבית מחייבת טעם נלווה. לא חזרנו על עקבותינו לפני שנתנו לגלים הניתצים על הסלעים לקרר אותנו מהחום.
בדרך הביתה ברכבת לפני שנרדם לי על הברך, עוד הספיק לשאול אותי ההרפתקן הקטן מתי שוב ניסע ברכבת אבל לא קצת. המון זמן. כנראה שבסוכות, אבל נראה.
ניסיתי לנסות להעיר אותו שנעשה רי מייק לפוסטר של האבא והבן, אבל העייפות של שנינו גברה. לא נורא, פעם אחרת.


יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.
השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.
"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.
(מבט ארוך מצידו)
"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".
(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)
אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.




יום חמישי, 9 ביולי 2015

מסיבת סיום

הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.
כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו לגן חובה.
רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה. 
זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!

למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל". נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.
בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות" ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).

אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא יכול שלא להיזכר פעם נוספת  במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".