דפים

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.
השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.
"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.
(מבט ארוך מצידו)
"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".
(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)
אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.




יום חמישי, 9 ביולי 2015

מסיבת סיום

הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.
כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו לגן חובה.
רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה. 
זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!

למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל". נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.
בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות" ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).

אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא יכול שלא להיזכר פעם נוספת  במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".



יום שלישי, 5 במאי 2015

ל"ג בעומר של הגן

כבר שהחלה ההתארגנות לל"ג בעומר של הגן בווטסאפ, הרגשתי שהדברים לא הולכים לעבור חלק. מה גרם להשערה? קודם כל העובדה, שאף הורה לא מיהר להתנדב לוועדה המארגנת. לי זה עשה פלשבק, לניסיון הכושל של אשתי לקנות משלוח מנות לצוות הגן, ניסיון שגרר דיון אחד ארוך בקבוצה אבל תכלס, לא הניב תוצאות. אחרי כמה הודעות מדרבנות בקבוצה, הדברים התחילו לזוז ואפילו פתחנו קבוצת ווטסאפ שהפתיעה בפרודוקטיביות שלה. אחרי השנה, זה קצת החזיר לי את האמונה בהורים, שעד עכשיו לא פספסו הזדמנות לצאת קטנוניים.
בערב ל"ג בעומר היינו מיעוט אבות אל מול רוב אמהות. רוב ההורים בכלל הגיעו אחרי שהמדורה כבר דלקה והסאג' היה מונח במקומו. אנחנו, מיעוט האבות הגיבורים שהגיע כחלק מהוועדה המארגנת, פחדנו בעיקר מהפדיחה הצפויה לנו, אם  האש לא תתפוס והמדורה לא תדלק. אבל הרוחות הנושבות היו לטובתנו והצלחנו להרשים (אפילו את עצמנו) את הילדים ולצאת נינוחים גם מול האמהות.

כמות הפיתות שהפכתי על הסאג' לא יביישו נצר למשפחת אבולעפיה. מרוב שפיתחתי מיומנות, היו רגעים שחשבתי על שינוי קריירה. כמובן, שהיו גם רגעים אחרים, רגעים שמרוב קרבה לאש פחדתי לאבד את הגבות, אבל הטעם של הפיתה מרוחה בשוקולד 'השחר' פרווה, עם נגיעות של חול ואבנים היה שווה הכל. כן, גם זה שהבן שלי התרוצץ בין כולם והשוויץ באבא שלו, והחברים שלו לגן שפנו אליי בתור 'אבא של אייל' הסב לי לא מעט נחת.   

כל השטחים ליד המדורה שלנו נתפסו ע"י גנים אחרים, עם אותן בעיות ואותם תפוחי אדמה לא אפויים, הגם שביקשנו השכם וערב לבשל אותם קודם (מה לא היה ברור?). כל השטח נראה כמו ל"ג בעומר שאורגן ע"י וועד העובדים- המוני, רועש, צפוף. הגדילו לעשות החברים חובשי הכיפות, שהחלק האומנותי של המדורה שלהם כלל אישה חביבה על אקורדיון.
כשהתחילו לעבור הלחשושים מפה לאוזן אם אפשר להתחיל להתקפל, הופתעתי כמה כוח רצון יש להורים. בתוך דקות הכל קופל ונוקה. את הקרשים הנותרים, בזזו ילדים ממדורות סמוכות ועל אף שהצעתי 'כיבוי צופי' של הילדים למה שנשאר מהמדורה שלנו, ההורים העדיפו פתרונות מהירים יותר. יש עוד מקלחות שמחכות, ותריסר כוסות מים להביא לילדים צמאים במיטה.

בערב, הקבוצה של הגן בווטסאפ התמלאה בתמונות, אימוג'י של מחיאות כפיים ותודות, אבל התודה הכי גדולה הייתה של הצאר הקטן שלי, שנרדם מיד ואפילו לא ביקש כוס מים.



יום ראשון, 12 באפריל 2015

מחירות לעבדות

אמנם כל העניין בפסח, זה לחגוג את היציאה מעבדות לחירות, אי שם לפני כמה אלפי שנים, אבל איפשהו בדרך, עם המצאת המושג 'חופש פסח' נולדה למעשה עבדות חדשה. נכון, זאת עבדות 'מחמד' לעומת הפירמידות, והאמת שיש גם רגעים ממש נחמדים, אבל חופש זה לא. אז בואו לא נזרוק חול בעיניים הטרוטות של ההורים. זה חופש עבור הילדים ואני בהחלט יכול להבין למה זה נחמד להם. כל יום מטיילים במקום אחר, פוגשים מלא חברים ומשפחה, נרדמים בדרך, מתעוררים בשוק הרומי, או בגן החיות או בנחל השופט, גן עדן. השאלה שנשאלה אצלנו כל ערב סביב השולחן בחשש מהול באימה מסוימת הייתה "מה עושים מחר?". מה עוד נשאר לעשות, האם קיימת פינת חמד שבה טרם ביקרנו? האם קיימת חיה שעוד לא ליטפנו? מקור מים שלא טבלנו בו את רגלנו? עם כל החשש, הישארות בבית לא עמדה על הפרק. ניחא בת השבעה חודשים, היא תסתדר, אבל השד טזמני בן ה-3 וחצי יהפוך את הבית בהינף יד. חייבים לצאת לטייל.

הטיול המועדף שלנו בפסח השנה היה ללא ספק הפקקים, ולא סתם פקקים פקק אחד מסוים- ממחלף נתניה עד אולגה. מיכאל תזמן שעה וקצת של שכרון חושים. קצת בעיטות בכסא מאחורה, שירי פסטיגל וריח חזק וממכר של במבה באוויר. היציאה מהפקק הייתה יציאת המצרים הפרטית שלנו, הרגשנו בהחלט בני חורין לפחות עד הכניסה לקיסריה. אבל התגבשנו, באמת שכן, על כוס של גלידת מנגו או בטיול עם כלב של חברים, הבנו שלא באמת צריך לנסוע רחוק בשביל ליהנות. מדהים שעם כל הוותק (היחסי) שחשבנו שיש לנו בתור הורים, הבנו לעומק כמה דברים על ילדים שחשבנו שאנחנו יודעים, אבל לא באמת, ולא עד הסוף. כמו שהם יודעים להפתיע אותנו, ולהיות בלתי צפויים וגם לפעמים כפויי טובה, ככה הם יודעים לרגש ולאהוב הכי חזק שאפשר. השד טזמני ביקר בדוכן איפור ויצא ממנו נמר. הוא כל כך נכנס לדמות, שהוא ניגש לעוברים ושבים ושאג להפחיד אותם. ההתרגשות שלו הדביקה אותנו, ושכחנו לגמרי מהפקקים, מהרעב, מהחור בכיס (מישהו גילה למי מגישים חשבונית הוצאות?) מהעייפות המצטברת והרצון לחמש דקות של שקט עם עצמך. בים. עם בירה. יש רגעים שהם פרייסלס ולא משנה כל השאר.

לקראת סוף החופש והרצון לחזור לעבודה כדי לנוח מעט, משהו בנו רצה למשוך את החופש עוד קצת. בערב האחרון, אחרי שהשכבנו את פרעה הקטן לישון, הוא קרא לנו במוניטור. חשבנו שעוד פעם הדינוזאורים או הינשופים מפריעים לו לישון וצריך לבקש מהם יפה שיעזבו את החדר. אלא שהפעם, כנראה חג הפסח השפיע עליו יותר. הוא הצביע על השטיח ואמר, "אבא, העבדים מפריעים לי לישון, תיקח אותם אתך מהחדר". וכך, אספתי את העבדים הדמיוניים לתוך הכיס של העבד הלא דמיוני (אני), אחד, אחד כולל הזה שפספסתי ובגינו חזרתי לחדר בשנית ("מה קרה לך אבא, התבלבלת?"). העיקר שאף אחד לא יפריע לו לישון.
בינתיים, העבדים שנשארו ערים (בקושי), נמרחו על הספה מול ערוץ 'הופ' (השלט היה רחוק), "מה נעשה מחר?" שאלתי את אשתי בהלצה שלשנייה נלקחה ברצינות, "מחר נחזור לשגרה". התגעגענו.


יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

מלך העולם התחתון

לפני חודשיים וקצת, אשתי הזעיקה אותי בבהלה לחדר של הילד. מרחק ה-5 שניות בין חדר השינה לחדר הילדים, נראה לפתע כמו נצח וכל מחשבה נוראית חלפה לי בראש כמו באוטוסטראדה עמוסה.  
התפרצתי בדרמטיות של כבאי (סמי אם תרצו) לחדר, רק בשביל לגלות את אשתי והבן שלוש משחקים בשלווה על השטיח.
"אייל, תגיד לאבא מה שאמרת לי עכשיו", דרשה אשתי מהילד בתקיפות של חוקרת ילדים.
אייל חייך אליי ובעודו ממשיך לבנות מגדל קוביות אמר כבדרך אגב: "אני מלך העולם התחתון".
הבן של איזה מלך עולם תחתון מתרועע עם הפשוש שלי בגן, היה תורי לחקור בתקיפות.
הבן של שירזי? אלחריזי? קאפונה? קורליאונה? מאיפה הוא הביא לי את זה עכשיו. התיישבתי לידו על השטיח וניסיתי לדובב אותו בעודי בונה מגדל YOU של קוביות משל עצמי.
"איילי, מי אומר 'מלך העולם התחתון'? זה מישהו בגן? הגננת? הסייעת?"
הקטן הניד את ראשו לשלילה, "לא זה באייפד, רוצה לראות?".
"רוצה מאוד" אמרתי. תוך כמה שניות הוא רץ עם האייפד בחזרה לחדר, פתח את אפליקציית הגמילה מחיתולים ("האסלה הקסומה!!") לחץ על סרטון ולפני שהספקתי להבין מה קורה, באייפד הופיעה דמות של ילד קטן, שהצליח לעשות את צרכיו עצמאית בשירותים, ולאור הצלחתו הוא הכתיר את עצמו כ'מלך העולם התחתון'.
חיבקנו את איילי ונרגענו. מלך העולם התחתון, כמה נאיבי ופשוט. בערב ישבנו אשתי ואני ודיברנו על עולם האסוציאציות הלקוי של המבוגרים. "מעניין באיזה גיל זה הופך מנאיבי למסוכן", ניסיתי לתהות בקול רם.
אין ספק כי מאז התחיל ללכת לגן עירייה, אוצר המילים שלו "התעשר" ונוספו כמה ביטויים שבהחלט הייתי שמח להוציא לו מהז'רגון. עם זה שהוא קורה לי "בלבולה" (מלשון מבולבל) ולאימא שלו מחוצפנת (מלשון חצופה) כמעט והשלמתי, גם את החספוס הישראלי שלו למדתי להעריך, כל עוד הוא מבוקר ונאמר בטעם טוב. השיא היה בסופ"ש בביקור קרובים אצל סבא-סבתא. אייל כדרכו בקודש ביקש לקבל דבר מה, שסבתא סירבה לתת. אייל, שלא נשאר אדיש, זעף ושצף כל הדרך לספה, וכשהגיע והיה במרחק ביטחון אמר לסבתא "שהוא יהרוג אותה". אמנם לא שכרנו חברת אבטחה לסבתא, אנחנו יודעים בוודאות שאין לו מושג מה הכוונה ב"להרוג" אלא רק שהקונוטציה היא לא טובה. זה כן צבט לנו קצת בלב (שלא לדבר על הסבתא שכמעט התעלפה במקום).

דרמה גדולה לא עשינו, הסברנו שיש דברים שאסור לומר, כמו 'איכסה על אוכל', ככה גם 'להרוג את סבתא', זה לא משהו שנהוג להגיד. הוא חיבק אותה וביקש סליחה ועל הדרך סובב אותה על האצבע וגרם לה להביא לו את הדבר הזה שרק דקות קודם נאסר עליו מלקבל. לא נראה לי שסבתא הבינה עד עכשיו איך זה קרה.
חוץ מחול (בנעליים בכיסים ובאוזניים) הזאטוט מביא איתו הביתה מהגן סלנג שלם, שכמו  שומרי סף אנחנו צריכים לברור ולסנן, מה הולך ומה נשאר.
הוא לומד להביע את עצמו. הוא שמח, הוא כועס. אתמול הוא אמר לי שהוא עצבני על הינשוף שמפריע לו לישון. פתחתי את החלון ודיברתי ינשופית בשביל להשיב את הסדר על כנו. 
בין 'מלך העולם התחתון' לינשוף, הוזעקתי כדי להיות 'הבורר'.




יום שישי, 7 בנובמבר 2014

הניתוח הקיסרי שלי*

*מודע לעובדה שהכותרת עלולה לגרום למרמור אצל נשים מסוימות. הכותרת שלא על דעתה של אשתי ולמעשה בניגוד גמור לבקשתה.

מלכתחילה, אשתי יצאה בהצהרה שלא משנה מה, עד ראש השנה היא יולדת. לא הפריעה לה העובדה שבשבוע בו חל ראש השנה היא תהיה "סך הכל" בשבוע 39, כך שלי לפחות, הדרך לשבוע 41 נראתה בלתי נמנעת. למזלה של אשתי, היה חשד שהעוברית תהיה גדולה, בדומה לאחיה הבכור וניתוח קיסרי עמד על הפרק. עם חלוף השבועות ומעקב גדילה בקופת החולים, אכן החשד אומת. העוברית גדולה, ואם לא תתפתח לידה טבעית עד שבוע 38 הולכים לניתוח. למרבה ההפתעה הלידה לא התפתחה, וכך מהיום למחר מצאנו את עצמנו בתור לניתוח קיסרי "אלקטיבי". למרות שיש בתי חולים שמחייבים את הבעל להגיע במיוחד לפני, על מנת לעבור הכנה לנוכחות בחדר הניתוח בזמן הקיסרי, בבית חולים בילינסון הכלל לא חל. בבילינסון נולדים מוכנים, צ'אק נוריס סטייל. בכניסה לחדר הניתוח, קיבלתי סט בגדים של מנתח ומכיוון שהבנתי שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לדמות לרופא, בזמן שאשתי קיבלה הרדמה ספינאלית, אני עשיתי סלפי והתלוצצתי עם האחיות.
כשקראו לי לחדר הניתוח כולם היו במקומות והייתה הרגשה שמחכים רק לי. טוב שבאתי. החזקתי את היד לאשתי וליטפתי לה את הראש. רגע אחד היא אמרה שהיא מרגישה לחץ ושנייה לאחר מכן כבר שמעתי קולות של בכי. לכמה שניות איבדתי את הידיים והרגליים ואם הרופאה המרדימה לא הייתה מזכירה לי לצלם, סביר להניח שהיום לא היו לי תמונות. צילמתי את אשתי ואת התינוקת, את הרופאים ואת חדר הניתוח, להישאר ממוקד נראה בלתי סביר באותו הרגע. בינתיים עטפו את התינוקת והגישו אותה לאשתי. צילמתי ובכיתי, בכיתי והמשכתי לצלם. האחות קראה לי להתלוות לחדר השני שם נשקול את התינוקת וננקה אותה. התנצלתי בפני האחות על כל הבכי, והאשמתי את ההורמונים של אשתי. כנראה נדבקתי ממנה.
ניסיתי להיות נחוץ, בעודי עומד מהצד ומשקיף על האחות שעוטפת את התינוקת בשמיכה ביד אחת, חותכת את חבל הטבור ביד השנייה ובמקביל מרגיעה אותי. שרתי שירים, סיפרתי לתינוקת על המשפחה שלה ועל אח שלה בפרט ובירכתי אותה עם הגעתה לעולם הצ'וקומוקו שלנו.
למוד ניסיון ידעתי שעכשיו נעלה לתינוקייה שם יעשו לה צ'ק אין קטן ואני אחזור לחדר ההתאוששות. ביקשתי מהאחיות שעוד לא הכירו את ה'דרמה קווין' שאני סליחה, והם אמרו שזה עדיף מאבות שמשאירים את הילדים ופשוט הולכים. גם זה עשה לי לבכות. נו, הורמונים.

לחדר ההתאוששות לא נתנו לי להיכנס וכדאי לפלס את דרכי פנימה, נאלצתי לעשות עיניים לאחת האחיות שיש לנו מוצא משותף. לבסוף היא התרצתה וביקשה שאצמד אליה. כך עשיתי, עד שראיתי אישה שמאוד דומה לאשתי ושברתי מהאחות על מנת ללכת אליה.
-"לאן אתה הולך?", שאלה אותי האחות.
-"לאשתי", עניתי, בלב תוהה על השאלה המוזרה.
-"זאת לא אשתך!" היא אומרת לי.
-"זאת אשתי!" אני מתעקש.
ברגע זה באמת התעורר ספק, כאשר האישה שאליה עמדתי לגשת התרוממה מעט, מבוהלת, וסימנה לי עם היד לשלילה. "אני לא אשתך", היא לחשה.
נבהלתי. אשתי לא מזהה אותי.
או אז ראיתי גבר עומד לצידה והבנתי שהוא בעלה וזאת באמת לא אשתי.
הבכי ממוקדם התחלף לצחוק מתגלגל, ואשתי אחרי הרדמה ביקשה שאצא. אסור לה לצחוק והצחוק כנראה מדבק, בדומה להורמונים. אחרי שווידאתי שמצבה בסדר יצאתי והמשכתי לחכות לאיחוד המשפחה.
אחרי שישבתי שעה וקצת ושום דבר לא קרה הלכתי לאכול. כשחזרתי אמרו לי שאשתי עברה למחלקה ושאמהר. כל הדרך קיללתי את מרפי ורצתי.
כשהגעתי למחלקה האחות האחראית צעקה עליי ואמרה לי לא לרוץ. אין לחץ.
לה אולי אין לחץ, לי היה באותו יום הרבה מאוד לחץ.
כשהדברים החלו להירגע ולהסתדר גלגלו לחדר של אשתי אישה לא קטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפיים דומות לאלה של אשתי.
-אתה זוכר שבלבלת אותי עם אשתך?" היא פנתה אליי.
"לא יכולת לשכוח אהה", מלמלתי לה בחזרה, ואשתי מעט נעלבת שהבלבול היה איתה רק שאלה אותי "איך יכולת?"



יום שישי, 9 במאי 2014

חרדת אסלה

את חופשת הפסח האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר. גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.
התחלנו במסיבה עם בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים. התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.
עם הקקי הצלחנו פחות. הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך בקלות.
תקפנו את עניין הקקי מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים. הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.

"השיא"
באותו חול המועד ממש, יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים והרגשה.