יום שישי, 9 במאי 2014

חרדת אסלה

את חופשת הפסח האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר. גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.
התחלנו במסיבה עם בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים. התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.
עם הקקי הצלחנו פחות. הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך בקלות.
תקפנו את עניין הקקי מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים. הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.

"השיא"
באותו חול המועד ממש, יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים והרגשה.




יום שני, 17 במרץ 2014

גיבורי ילדות

לפני כשבועיים, לקראת סוף האימון בחדר כושר, כשהרגליים כבר לא ממש הבינו למה הן עדיין בתנועה ורק הראש המשיך לשדר פקודות שנראו בלתי חוקיות בעליל, בנגן התחיל להתנגן שיר הנושא של 'רוקי'. לפתע, לא הייתי על הליכון בחדר כושר, הייתי בפילדלפיה לבוש אימונית אפורה, לראשי היה כובע גרב שחור ובדיוק סיימתי לעלות את כל המדרגות למעלה, כמו בסרט ההוא. באותו רגע, הייתי בלתי מנוצח. אף אחד לא יכל עליי, לא איוון דראגו ולא אפולו קריד. כן, גם הנפתי ידיים באוויר ולא ממש הבנתי למה המדריכה בחדר כושר נבהלה וחשבה שאני נמצא במצוקה.
רוקי היה גיבור ילדותי ועד היום אני יודע לצטט פניני חכמה כמעט מכל ארבעת הסרטים, (הסרט החמישי לא הותיר בי רושם ורוקי בלבואה השישי בעיקר עשה אותי עצוב). כל פעם שכמעט וויתרתי על משהו, רוקי דחף אותי להמשיך קדימה.רוקי לא היה היחיד. היה גם את מרטי מקפליי, מר מיאגי ומקגייוור. המסר של כולם היה משותף- הכל בחיים אפשרי, אפשרי מאוד. באם זה מסע בזמן, עמידה על שלך מול בריונים או תיקו באגרוף מול אלוף עולם. שום דבר לא מופרך, הכל זה תוצאה של עבודה קשה, ותו לא. אה כן, והיה עוד דבר, בסוף הטובים תמיד מנצחים. זה היה ה'סוף טוב, הכל טוב' העדכני של שנות השמונים ותחילת התשעים ואנחנו התאמנו את עצמנו.

אני מודה, שעם השנים גיליתי כמה סדקים בתיאוריות של גיבורי הילדות למיניהם. זה התחיל בסדק קטן של ה'סוף טוב' והתרחב לכדי משבר של ממש רק בשבוע החולף. הבעיה הכי גדולה בבסיס האמונה בגיבורים, שבתיאוריה הם מעולים עם המשפטי מחץ שלהם 'it ain how hard you hit it how hard you can get hit and keep moving forward' (רוקי) אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, מעטים הם הדברים שאשכרה אפשר ליישם ולהישאר בחיים.

השבוע עם שינויי מזג האוויר, נדרשתי להחליף את הווישרים הקדמיים באוטו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה, קניתי מגבים חדשים (אגב, במידה ומישהו תוהה זה לא one size לכל סוגי המכוניות) ופניתי למלאכת ההרכבה (כמה קשה זה כבר יכול להיות?). לפני ההרכבה נדרשתי לשאלת הפירוק. בעזרת ארגז כלים קטן ועשר אצבעות מיומנות ניסיתי במשך כעשרים דקות להבין את מנגנון הפירוק המתוחכם, ללא הצלחה. השתמשתי בכוח, חכמה, יותר כוח. לרגעים היה נדמה שהאפשרות היחידה היא דינמיט ו-Yippee-ki-yay, motherfucker. אמונה הייתה לצידי ונחישות החזיקה לי את היד. או אז, התחיל גשם ולא השאיר לי כל ברירה. פניתי לאבא שלי. למרות כל שנות הוותק והניסיון המכני שצבר עם השנים גם אבא שלי נכשל כשלון חרוץ. שלא כמוני, הוא וויתר יותר מהר והציע שנלך לאכול, העוף מתקרר. כנראה גם לדעת מתי לוותר היא חכמה. צרת רבים היא נחמתי, זה בטח עניין גנטי, חשבתי. לרגעים היה נדמה שכבר יותר פשוט להחליף אוטו, מנוע, שמשה. המגבים הבלויים פשוט לא וויתרו. אם הייתי רוקי אולי הייתי מוריד כמה אגרופים וגומר את העניין, אבל זה אוטו חברה, ככה שאם כל הכבוד לרוקי, יש דברים שקצין הרכב לא יבין.

האפשרות היחידה שנותרה לי היא לפנות לאבא של אשתי, מהנדס מדופלם ולבקש ממנו את הישועה. בזריזות ידיים ומעט כוח הוא הצליח במקום שקודמיו נכשלו. כאילו פירוק והרכבה של מגבים היו משלח ידו העיקרי, חמי סיים את העבודה בפחות מחמש דקות והרבה סיפוק. הוא טפח לי על השכם ושאל אם הבנתי איך עושים את זה. אמרתי שכן, שיקרתי. הדבר היחיד שלמדתי שפעם הבאה שצריך להחליף ווישרים אני ישר בא אליו.

עם כל הכבוד לגיבורי המסך הגדול, נראה אותם קודם מחליפים ווישר.



יום שבת, 14 בדצמבר 2013

אמא אדמה

זה אולי הפוסט שכתבתי בהכי הרבה מקומות, פיזית.
התחלתי לכתוב אותו בווינה, אוסטריה.

בווינה, אוסטריה השתתפתי בכנס של התאחדות הצופים האירופאים. מלא מורעלים כמוני, בגילאים שונים שבאים לתת מעצמם ולשתף מהידע שלהם במשך שלושה ימים, והכל בנועם שנהפך לזר ומחשיד במחוזותינו. באחד המושבים בכנס, שהתחיל במשחק היתולי, שאלה אותי השותפה שהגיעה איתי מישראל, אם אני קולט שזה מה שאנחנו עושים בגיל 30+. משחקים במשחקים היתוליים עם עוד מטורפים כמותנו לדבר. פתאום זה הכה בי ושטף אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שמח, הייתי מרחיק לכת ואומר מאושר. לעסוק במשהו שגורם לך להנאה ולסיפוק זה לא דבר של מה בכך, זה נדיר. הייתי מייעץ לכולם לזנוח את העבודות שמאמללות אותם ולהתחיל להגשים חלומות. אבל אז, אני חייב להודות, זה יהיה פחות מיוחד.
וינה אגב, מדהימה. היו לי את החששות שלי שקשורים איך לא לשואה, אנטישמיות ולריבוי מוסלמים ברחובות. הופתעתי מהנחמדות, הארכיטקטורה, היעילות היקית וכמובן איך לא, המטבח האוסטרי. מבחינתי, בכל מה שקשור לגסטרונומיה אני נולדתי אוסטרי וחי בארץ בחטא. אני מעריך תפוחי אדמה, כרוב כבוש, חמוצים, בירה, נקניקים וגבינות משובחות כמו אוסטרי ממוצע. רק חבל שלא מחלקים דרכונים לפי העדפות אוכל. אגב הבגדים האוסטריים המסורתיים גם הם יעילים להפליא.
למרות מזג האוויר החורפי, והשלג שצבע בלבן את הבירה האוסטרית ספגנו את המקום וניצלנו אשתי ואני כל רגע, כל שנייה.

המשכתי לכתוב את הפוסט 3 ימים אחרי שחזרנו ארצה כ-30 ק"מ ממצפה רמון, בעודי משמש רכב פינוי בטיול של השכבות הבוגרות. השקיעות היוו לי מוזה והדרכים היו מאלפות. שלמה ושלום שרו לי כל הדרך. כל כמה זמן אני שוכח ונזכר מחדש, כמה ולמה אני אוהב את המדבר, את השקט הסוער המתעתע שלו, שבהחלט ניתן לטעות בו. הזריחה בבוקר הקר תפסה אותי לא מוכן כלל וכלל. צבעים כאלה לרוב נוטים לראות בין הדפים של מגזינים וגם הם עוברים איזשהו עיבוד. התאהבתי לחלוטין, והמילים כדרכם- לא באו.


אני ממשיך לכתוב מהבית. יום שישי ה-13, ובחדשות מדגישים שתי וערב את העובדה שהמדינה במצור. מזג אוויר קצת סוער חשף אותנו במערומינו. כל הערב מתנגן לי בראש 'סע לאט' של אריק אינשטיין. אני בטוח שלא רק לי. גם הוא עזב קצת בסערה. אריק אינשטיין שר בקולו את פס קול חיינו. בתיכון, 'ראיתי אותה בדרך לגימנסיה', בצבא זמזמתי את 'דון קישוט' ואז נסענו אני וחבר ל'פראג'. בזמן הלימוד לבחינות הלשכה ב'ימים הארוכים העצובים' רק רציתי 'פסק זמן'. 'שבת בבוקר' הפך למשפחתי אחרי שנולד בני בכורי ואני נורא אוהב לשיר לו את 'אדון שוקו'. אחרי שבוע עבודה מאומץ מתחדדת אצלי ההבנה שאני 'אוהב להיות בבית'. וזאת רק רשימה חלקית. איתני הטבע שמשתוללים בחוץ חזקים יותר מכל אפליקציה ומכל טכנולוגיה. הנבואה והבכורה לא ניתנה לאיש מאיתנו וכולנו בסופו של דבר מאוד קטנים לעומת 'אמא אדמה'. זה משהו שאנחנו נוטים מעט לשכוח, ומשהו ששווה להרהר עליו. במיוחד בימים כאלה.


יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.
הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.
ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.
אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.  


יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

זמן הסתגלות

אז אחרי כמעט חודש, במהלכו הפכנו מזוג עובד, לצוות הווי ובידור במשרה מלאה, עבור זאטוט שעוד לא מלאו לו שנתיים, ואחרי שביקרנו בכל פינת חמד אפשרית בארץ וליטפנו הכל חוץ מחזירי בר, הגיעה הסנונית הראשונה לשנת הלימודים. הטלפון מהגננת החדשה שמזמין אותנו, איך לא, לאסיפת הורים. כידוע, אין הזדמנות שניה לייצור רושם ראשוני ועל כן התייחסתי לעניין בחרדת קודש. לבשתי את המכנס הקצר החגיגי שלי ואת החולצת פולו הכי מגוהצת שהצלחתי למצוא. אשתי עשתה 'קופי פייסט' והלכנו לעשות רושם על הגננת, אחרי הכל צריך למצוא חן, שתעשה פרוטקציות ותשקיע קצת מעבר בילד. הרי, אם כל הכבוד ל-12 הילדים שאיתו בקבוצה, שלנו הכי מיוחד, ועם כל הכבוד לכולם, הגננת צריכה סדר עדיפות (סולם אהבות אם תרצו) .
באספת ההורים, הושיבו אותנו במעגל על כיסאות קטנים, ואכן לא עבר זמן רב ואחד הכיסאות קרס, תחת הנטל של אחד האבות שכנראה לא היה הכי מודע לכובד משקלו. חילקו לנו שתייה קלה (מיץ אך לא פטל) וסיפרו לנו על אפליקציה חדשה שהגן לוקח חלק בפיילוט שלה, בה אנחנו בונים את הסיפור חיים של הילד, דרך תמונות מהיום יום. סוג של רשת חברתית שמוגבלת להורים, לסבים ולחברות הרווקות של האימא שיוכלו להגיד "יואו, הוא כזה חמוד". פייר רעיון באמת נחמד, שעוד טרם יצא לי לעמוד גם על הביצועים שלו.
אחרי האפליקציה ואחרי שזיהיתי את ההורים הבעייתיים (הם יותר גרועים מילדים בגן), עברנו לדבר על עשרת הדיברות של הגננות- "לא לחסום את החניה של השכנים", הוא אולי הדיבר הכי חשוב, כי בדומה לסיפור המקראי עם התפוח, גם הוא יכול להוציא אותנו מגן העדן. אחר כך, באו הדיברות הפחות חשובים- לא לספור את המדרגות בחוץ בקול רם, "זה מפריע לשכנים" (למרות שאנחנו עושים להם שירות לא רע, איך עוד הם יידעו כמה מדרגות מובילות לגן?), לגזור ציפורניים, לנהוג בשקיפות לגבי מצב רוח ומצב בריאותו של הילד. תכלס, שקיפות זה הכי חשוב, אז אמרתי לגננות שאני מקווה שזה דיבר הדדי, כי גם לנו ההורים חשובה השקיפות, אם הילד נפל או קיבל מכה, אנחנו רוצים לדעת. שאר ההורים הנהנו לאות הסכמה והגננות הבטיחו שלא ינהגו אחרת.

העניינים הסתבכו שעברנו לדבר על התפריט. הייתה הפתעה מסוימת בקרב ההורים, כאשר התברר שאת האוכל לא מבשל השף חיים כהן, החומוס לא מיובא מאבו גוש, והאוכל כן כולל מרכיב שאותו כלל לא הכרתי- מונוסודיום גלוטומט, שהוא מסתבר, האויב המר ביותר של ילדים. חלק מההורים ביקשו לא לתת לילד שלהם ממרח שוקולד, ואני לא הצלחתי להבין איזה ילדות הם מציעים לילדים שלהם, בלי פרוסה של שוקולד "השחר". לילדות יהיה טעם אחר...
כמובן שאי אפשר לעלות על הדעת, שלא נדבר גם על הפוליו (אני בכלל מופתע שלא דיברנו על קיפוח המזרחים בעקבות התכנית של אמנון לוי). הייתה תמימות דעים אצל מרבית ההורים, שכל הסיפור עם הפוליו זה בכלל קונספירציה של חברת התרופות עם משרד הבריאות, ורוב ההורים הסכימו שהם לא מוכנים לחסן את הילד שלהם. אימא אחת סיננה לעברי "אני כן חיסנתי". נו, שיהיה לבריאות.

היום הראשון בגן, התבררו להיות שעתיים של הסתגלות עם ההורים (למרות שתכלס לא נשארו לי ימי חופש, הבוס מתסכל עליי עקום ומה לעשות, שילמתי על יום מלא). למרות חששותיה המוצדקים של אשתי שאני היסטרי מדי, וזה לא רעיון טוב שאני אלך לבד עם הילד ביום הראשון שלו בגן, לא היה ניתן לשנות את סידור העבודה שלה, וכך לקחתי אני (צחוק מרושע) את הילד לשעתיים הראשונות בגן. הלבשתי אותו לפי מיטב הז'ורנלים, שמתי לו תיק וקדימה לדרך.
בתום שעתיים בגן הילדים יצאתי עם רשימת מסקנות, שכל כולה עוסקת בהורים דווקא:

1. אימהות, גם כאלה שרק הכירו, התחלקו לזוגות, התפרסו בגן והעבירו את מלוא האחריות על הילדים לגננת ולסייעת בעודן עומדות בקצוות שמסביב ומעבירות ביקורת.

2. למרות הניסיון הרב של הגננת (מספר לא מבוטל של שנים) היו הורים שמצאו לנכון להשיא לה עצות. ברגע שהגיעה עצה אחת, זה היה כמו סכר שאף אחד לא היה יכול לסתום. ליבי עם הגננת.

3. למרות ששירי הילדים שהיו ברקע, הושמעו בווליום די חלש, להורים היה חשוב לשיר בקול רם ולהתעכב על כל הברה ומילה. הבנתי די מהר, שאין מקום לטעויות. הם מכירים את המילים. הידד.

4. הילד של ההורים שלא מקבל מונוסודיום גלוטומט נראה כאילו לא תזיק לו דיאטת השמנה דחופה.

שמחתי שתמו השעתיים של ההסתגלות, כי תכלס הילד לא ממש הסתגל. הגננת הייתה עסוקה ב-12 הורים שהתחפשו לילדים וגנבו את הפוקוס ממה שבאמת חשוב- הילדים בגן החדש.
מחר, אשתי תשים את הילד בגן, ואני אצא סופסוף לעבוד. מחר גם כן מוגדר כיום הסתגלות אבל הוא מיועד לילדים. ההורים כבר יסתדרו.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם, ובלי פדיחות לילדים! 


יום חמישי, 11 ביולי 2013

מעבר דירה

אחרי שנתיים וקצת בדירה שלנו, ואחרי שראינו שלא באמת ניתן להכניע את הנמלים, שזחלו בהמוניהם לכל חדר בבית, החלטנו אשתי ואני (בצורה אקטיבית) והילד (בצורה פאסיבית) לעבור דירה. לא זכרתי את המעבר הקודם, ככזה שהשאיר בי צלקת נפשית או טראומה ועל כן נתתי יד למעבר. הודענו לבעל הבית חודשיים לפני, כמתבקש לפי החוזה. או אז נפתחה תיבת השרצים ולדירה הגיעו המתעניינים להשכירה, או כמו שאני קראתי לזה- מצעד ה-weirdos ('תימהוניים'). הגיע הזקן (פעמיים ליתר דיוק) עם המגבת על הצוואר, שחרק עם השיניים שלו באופן שגרם לאשתי לעזוב את החדר בצמרמורות, ולי לתהות עם מדובר בגרסה מבוגרת ולא מעודכנת של שלמה ארצי. היה את הבחור הצעיר שהגיע והרשה לעצמו לעשות סיור חופשי בדירה, תוך שהוא מתעכב באופן מחשיד במרפסת. אחרי מספר דקות הגיעה אשתו, שהתעכבה באופן פחות מחשיד, אך תמוהה בחדר השירותים. היה את הזוג הגרוש, שמכר כבר את כל תכולת הדירה אבל החליט ברגע האחרון לתת לנישואין עוד צ'אנס והאישה קראה לי 'מאמא'. היה נהג מונית פוזל ונהג גרר שחשב שהוא השיפוצניק הכי טוב בעולם. היו מוזרים נוספים שגרמו לי להרמת גבה ורק זוג אחד נחמד שהגיע לראות את הדירה, והחליט בסוף שלא מתאים (אולי הם ראו בסתר את נחיל הנמלים מתכוננים לצאת לקרב נוסף?). כמובן, שכל אלה כנראה הבינו שהדירה לא שווה את המחיר החדש שרצה עליה בעל הדירה, שלא התיישבה עם אף קנה מידה של מציאות.
אחרי מספר מצומצם של מובילים, שהגיעו על מנת לתת הצעת מחיר על ההובלה, נסגרנו על מובילים נחמדים מהרצליה שבשעת השין אכן לא אכזבו. עוד לפני שהתחלנו לארוז את כל התכולה בארגזים, אשתי יצאה בהכרזה, שהמעבר הוא הזדמנות מצוינת להיפטר מכל הזבל שלי (?!) ו"שלא הכל צריך לקחת איתנו". ההכרזה, הלא מפתיעה, אילצה אותי להיפטר מכל מיני קופסאות של דברים שרכשתי בעבר וניירת שנערמה בין המגירות. זה הסתכם ב-3 שקי אשפה מלאים שלא המשיכו איתנו הלאה. הם יחסרו לי.

בין לבין, הצענו גם כמה מציאות למכירה- את השולחן מחשב בן ה-8 שלי, ואת התנור בן ה-15 שנה, שעוד שימש את ההורים של אשתי. את השולחן מחשב מכרנו די מהר, והתנור נמכר אחרי איומי 'אני הולך' של אשתי ביד 2. איומים שלבסוף הועילו, כאשר התקשרה בחורה מירושלים שהביעה עניין בתנור. אמרתי לבחורה שאם היא מגיעה לקחת את התנור, עדיף שלא תבוא לבדה, שכן לא אוכל לבדי להוריד לה את התנור לאוטו. הבחורה הבטיחה לי שהיא לא 'עדינה' (בלשון המעטה) ותוכל לעמוד במשימה. אחרי כמחצית השעה הבחורה הופיעה על מפתן הדלת ואכן לא אכזבה. האמת, אני עזרתי לה להוריד את התנור מתוך נימוס בלבד, שכן אני בטוח שהיא הייתה מצליחה לא רע להוריד את התנור בכוחות עצמה. כמובן שהתנור לא נכנס לה לסובארו. אני מצידי, גיליתי אמפטיה, ביקשתי סליחה ואמרתי שאין החזרות, לקחתי את הכסף, נתתי לה כוס מים ונפרדנו לשלום על המדרכה.

אמנם יום המעבר היה מהיר ולא דרש מצידי כל מאמץ פיזי, אך מורלית הוא היה קשה עד בלתי נסבל. להיות על ארגזים זה נורא, גם אם זה קצר טווח ולמטרה טובה. חוץ מזכוכית של תמונה, דבר לא נשבר בהובלה ועמדה בפנינו המשימה הבלתי אפשרית של פריקת הארגזים וסידור הבית. זה לקח יומיים וחצי ויש עוד כמה ארגזים שהחבאנו כי לא מצאנו לחפצים פתרון ראוי. כך שהיד עוד נטויה.

פייר, עוד לא התרגלתי לדירה החדשה וקשה לי בלב שלם לקרוא לה בית, אני מניח שצריך לצבור קצת קילומטראז' וליצור חווית. אחרי הכל, לדירה הקודמת הבאנו ילד, כך שמבחינתי היא מכילה המון זיכרונות שאת רובם ארזתי איתי, אבל עדיין...  

לזכות אשתי יאמר, שהיא מתייחסת לבית כארבע קירות ותו לא. הבית זה איפה שאנחנו.

יום רביעי, 24 באפריל 2013

חג בעומר

את הימים שאחרי יום העצמאות הקדשנו, רובם ככולם, לאיסוף קרשים. פשטנו על פחי זבל של הסופר השכונתי ועל אתרי בניה של בתים חדשים, שנבנו בגבולות הגזרה. את העצים שאספנו, החבאנו בחצרות של הבתים. בכוונה לא שמרנו את כל הקרשים במקום אחד. הכל היה חלק מאסטרטגיה רחבה, שהייתה אמורה למנוע מהערסים לבזוז את מרכולתנו. את שם החג "ל"ג בעומר" הפכנו רשמית ל"חג בעומר" אחרי שאחת הסבתות בשכונה (שבפינו ענתה לכינוי "סבתא בעומר") הייתה נוהגת לשאול אותנו חדשות לבקרים, בעודנו פורקים עגלת קניות מלאת קרשים, "אם חג בעומר מתקרב". ואכן, הקושיות של סבתא בעומר והתחרות על כל זרד ומקל היוו את הסימנים לכך שחג בעומר מתקרב. ואיזו חגיגה זאת הייתה.
בעיקר חיכינו לל"ג (חג) בעומר, מפני שהדבר אפשר לינה מחוץ לבית מתחת לכיפת השמיים, אבל לא רק. חג בעומר היה בעיקר זמן איכות עם חברים וכמובן, בעידן טרום הפייסבוק, זמן להיכרויות חדשות. הייתה את "סיירת המדורות", קבוצה נודדת של אנשים שכלל לא טרחו לחפש קרשים, ובמקום זאת, בזמן החג היו נודדים בין המדורות ומחפשים עניין. אם אחת המדורות הייתה באמת מעניינת (או לחילופין אם היה שם אלכוהול), הסיירת הייתה זורקת שם העוגן שלה וקובעת את המדורה למקום מושבה הקבוע. לפחות עד אור ראשון, אז כולם היו נמלטים בחזרה לבתים, למקלחות ולשינה. הריח באוויר היה נשאר סמיך לעוד לשעות ארוכות. חיכינו לחג בעומר גם שבגרנו יותר וכבר לא אספנו קרשים באינטנסיביות של תלמידים ביסודי. את המדורה הגדולה החליפו כמה עצים ישנים שהיו בנמצא, מנגל גדול, הרבה בשר, וכן, עדיין ציפייה לסיירת המדורות, שהפכה למעניינת יותר בזכות הציפייה וכן, גם בזכות ההורמונים.

לאורך השנים הקפדנו תמיד לדעת, איפה המדורות של הערסים (לשם לא מתקרבים), המדורות המשפחתיות, ומדורות אחרות של ילדים קטנים, שהיו זורקים ביצים על כל מי שרק ניסה להתקרב. שטח המדורה היה הופך באחת לשטח אש. חלקנו למדו לנגן על גיטרה וכך לא היה אחד שלא ידע לשיר כמעט בע"פ את stairway to heaven, שהיה סוג של המנון.

חג בעומר היה החג היחיד שבו חבורות התאחדו למען מטרה נעלה והסכימו לחלוק זמן וחוויות. היינו צוחקים. מעשנים נרגילה. אוכלים לשובע. מרכלים. משתכרים ובעיקר מחכים לראות, אם יהיה עם מי לחלוק את שק השינה (מלבד הטל של הבוקר).
לא משנה כמה בגרנו, דבר אחד נותר ללא שינוי- תפוחי האדמה. לא משנה כמה ניסינו, מה לא עשינו, איזה מסקנות לא הסקנו, תפוחי האדמה אף פעם לא היו מוכנים וראויים למאכל אדם.

כבר כמה שנים טובות שכולם מפוזרים, כמו בשיר ההוא של שלמה ארצי וגם סבתא בעומר צולה מרשמלו בעולם הבא. במגרש המסורתי בו היינו נאספים, בטח יהיו חבורות ילדים חדשות.
אני כבר פחות חושש מהמדורות של הערסים ויותר מחפש את המדורות המשפחתיות, כאלה שיודעים לצלות תפוחי אדמה, יושבים על כסאות "כתר" במקום על הארץ, יש להם צידנית עם בשר ואלכוהול משובח, השיחה זורמת, ובערך באחת בלילה כולם מתפזרים לבתים. מהעבודה, שלא כמו מהבית ספר, אין יום חופש.