יום ראשון, 12 באפריל 2015

מחירות לעבדות

אמנם כל העניין בפסח, זה לחגוג את היציאה מעבדות לחירות, אי שם לפני כמה אלפי שנים, אבל איפשהו בדרך, עם המצאת המושג 'חופש פסח' נולדה למעשה עבדות חדשה. נכון, זאת עבדות 'מחמד' לעומת הפירמידות, והאמת שיש גם רגעים ממש נחמדים, אבל חופש זה לא. אז בואו לא נזרוק חול בעיניים הטרוטות של ההורים. זה חופש עבור הילדים ואני בהחלט יכול להבין למה זה נחמד להם. כל יום מטיילים במקום אחר, פוגשים מלא חברים ומשפחה, נרדמים בדרך, מתעוררים בשוק הרומי, או בגן החיות או בנחל השופט, גן עדן. השאלה שנשאלה אצלנו כל ערב סביב השולחן בחשש מהול באימה מסוימת הייתה "מה עושים מחר?". מה עוד נשאר לעשות, האם קיימת פינת חמד שבה טרם ביקרנו? האם קיימת חיה שעוד לא ליטפנו? מקור מים שלא טבלנו בו את רגלנו? עם כל החשש, הישארות בבית לא עמדה על הפרק. ניחא בת השבעה חודשים, היא תסתדר, אבל השד טזמני בן ה-3 וחצי יהפוך את הבית בהינף יד. חייבים לצאת לטייל.

הטיול המועדף שלנו בפסח השנה היה ללא ספק הפקקים, ולא סתם פקקים פקק אחד מסוים- ממחלף נתניה עד אולגה. מיכאל תזמן שעה וקצת של שכרון חושים. קצת בעיטות בכסא מאחורה, שירי פסטיגל וריח חזק וממכר של במבה באוויר. היציאה מהפקק הייתה יציאת המצרים הפרטית שלנו, הרגשנו בהחלט בני חורין לפחות עד הכניסה לקיסריה. אבל התגבשנו, באמת שכן, על כוס של גלידת מנגו או בטיול עם כלב של חברים, הבנו שלא באמת צריך לנסוע רחוק בשביל ליהנות. מדהים שעם כל הוותק (היחסי) שחשבנו שיש לנו בתור הורים, הבנו לעומק כמה דברים על ילדים שחשבנו שאנחנו יודעים, אבל לא באמת, ולא עד הסוף. כמו שהם יודעים להפתיע אותנו, ולהיות בלתי צפויים וגם לפעמים כפויי טובה, ככה הם יודעים לרגש ולאהוב הכי חזק שאפשר. השד טזמני ביקר בדוכן איפור ויצא ממנו נמר. הוא כל כך נכנס לדמות, שהוא ניגש לעוברים ושבים ושאג להפחיד אותם. ההתרגשות שלו הדביקה אותנו, ושכחנו לגמרי מהפקקים, מהרעב, מהחור בכיס (מישהו גילה למי מגישים חשבונית הוצאות?) מהעייפות המצטברת והרצון לחמש דקות של שקט עם עצמך. בים. עם בירה. יש רגעים שהם פרייסלס ולא משנה כל השאר.

לקראת סוף החופש והרצון לחזור לעבודה כדי לנוח מעט, משהו בנו רצה למשוך את החופש עוד קצת. בערב האחרון, אחרי שהשכבנו את פרעה הקטן לישון, הוא קרא לנו במוניטור. חשבנו שעוד פעם הדינוזאורים או הינשופים מפריעים לו לישון וצריך לבקש מהם יפה שיעזבו את החדר. אלא שהפעם, כנראה חג הפסח השפיע עליו יותר. הוא הצביע על השטיח ואמר, "אבא, העבדים מפריעים לי לישון, תיקח אותם אתך מהחדר". וכך, אספתי את העבדים הדמיוניים לתוך הכיס של העבד הלא דמיוני (אני), אחד, אחד כולל הזה שפספסתי ובגינו חזרתי לחדר בשנית ("מה קרה לך אבא, התבלבלת?"). העיקר שאף אחד לא יפריע לו לישון.
בינתיים, העבדים שנשארו ערים (בקושי), נמרחו על הספה מול ערוץ 'הופ' (השלט היה רחוק), "מה נעשה מחר?" שאלתי את אשתי בהלצה שלשנייה נלקחה ברצינות, "מחר נחזור לשגרה". התגעגענו.


יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

מלך העולם התחתון

לפני חודשיים וקצת, אשתי הזעיקה אותי בבהלה לחדר של הילד. מרחק ה-5 שניות בין חדר השינה לחדר הילדים, נראה לפתע כמו נצח וכל מחשבה נוראית חלפה לי בראש כמו באוטוסטראדה עמוסה.  
התפרצתי בדרמטיות של כבאי (סמי אם תרצו) לחדר, רק בשביל לגלות את אשתי והבן שלוש משחקים בשלווה על השטיח.
"אייל, תגיד לאבא מה שאמרת לי עכשיו", דרשה אשתי מהילד בתקיפות של חוקרת ילדים.
אייל חייך אליי ובעודו ממשיך לבנות מגדל קוביות אמר כבדרך אגב: "אני מלך העולם התחתון".
הבן של איזה מלך עולם תחתון מתרועע עם הפשוש שלי בגן, היה תורי לחקור בתקיפות.
הבן של שירזי? אלחריזי? קאפונה? קורליאונה? מאיפה הוא הביא לי את זה עכשיו. התיישבתי לידו על השטיח וניסיתי לדובב אותו בעודי בונה מגדל YOU של קוביות משל עצמי.
"איילי, מי אומר 'מלך העולם התחתון'? זה מישהו בגן? הגננת? הסייעת?"
הקטן הניד את ראשו לשלילה, "לא זה באייפד, רוצה לראות?".
"רוצה מאוד" אמרתי. תוך כמה שניות הוא רץ עם האייפד בחזרה לחדר, פתח את אפליקציית הגמילה מחיתולים ("האסלה הקסומה!!") לחץ על סרטון ולפני שהספקתי להבין מה קורה, באייפד הופיעה דמות של ילד קטן, שהצליח לעשות את צרכיו עצמאית בשירותים, ולאור הצלחתו הוא הכתיר את עצמו כ'מלך העולם התחתון'.
חיבקנו את איילי ונרגענו. מלך העולם התחתון, כמה נאיבי ופשוט. בערב ישבנו אשתי ואני ודיברנו על עולם האסוציאציות הלקוי של המבוגרים. "מעניין באיזה גיל זה הופך מנאיבי למסוכן", ניסיתי לתהות בקול רם.
אין ספק כי מאז התחיל ללכת לגן עירייה, אוצר המילים שלו "התעשר" ונוספו כמה ביטויים שבהחלט הייתי שמח להוציא לו מהז'רגון. עם זה שהוא קורה לי "בלבולה" (מלשון מבולבל) ולאימא שלו מחוצפנת (מלשון חצופה) כמעט והשלמתי, גם את החספוס הישראלי שלו למדתי להעריך, כל עוד הוא מבוקר ונאמר בטעם טוב. השיא היה בסופ"ש בביקור קרובים אצל סבא-סבתא. אייל כדרכו בקודש ביקש לקבל דבר מה, שסבתא סירבה לתת. אייל, שלא נשאר אדיש, זעף ושצף כל הדרך לספה, וכשהגיע והיה במרחק ביטחון אמר לסבתא "שהוא יהרוג אותה". אמנם לא שכרנו חברת אבטחה לסבתא, אנחנו יודעים בוודאות שאין לו מושג מה הכוונה ב"להרוג" אלא רק שהקונוטציה היא לא טובה. זה כן צבט לנו קצת בלב (שלא לדבר על הסבתא שכמעט התעלפה במקום).

דרמה גדולה לא עשינו, הסברנו שיש דברים שאסור לומר, כמו 'איכסה על אוכל', ככה גם 'להרוג את סבתא', זה לא משהו שנהוג להגיד. הוא חיבק אותה וביקש סליחה ועל הדרך סובב אותה על האצבע וגרם לה להביא לו את הדבר הזה שרק דקות קודם נאסר עליו מלקבל. לא נראה לי שסבתא הבינה עד עכשיו איך זה קרה.
חוץ מחול (בנעליים בכיסים ובאוזניים) הזאטוט מביא איתו הביתה מהגן סלנג שלם, שכמו  שומרי סף אנחנו צריכים לברור ולסנן, מה הולך ומה נשאר.
הוא לומד להביע את עצמו. הוא שמח, הוא כועס. אתמול הוא אמר לי שהוא עצבני על הינשוף שמפריע לו לישון. פתחתי את החלון ודיברתי ינשופית בשביל להשיב את הסדר על כנו. 
בין 'מלך העולם התחתון' לינשוף, הוזעקתי כדי להיות 'הבורר'.




יום שישי, 7 בנובמבר 2014

הניתוח הקיסרי שלי*

*מודע לעובדה שהכותרת עלולה לגרום למרמור אצל נשים מסוימות. הכותרת שלא על דעתה של אשתי ולמעשה בניגוד גמור לבקשתה.

מלכתחילה, אשתי יצאה בהצהרה שלא משנה מה, עד ראש השנה היא יולדת. לא הפריעה לה העובדה שבשבוע בו חל ראש השנה היא תהיה "סך הכל" בשבוע 39, כך שלי לפחות, הדרך לשבוע 41 נראתה בלתי נמנעת. למזלה של אשתי, היה חשד שהעוברית תהיה גדולה, בדומה לאחיה הבכור וניתוח קיסרי עמד על הפרק. עם חלוף השבועות ומעקב גדילה בקופת החולים, אכן החשד אומת. העוברית גדולה, ואם לא תתפתח לידה טבעית עד שבוע 38 הולכים לניתוח. למרבה ההפתעה הלידה לא התפתחה, וכך מהיום למחר מצאנו את עצמנו בתור לניתוח קיסרי "אלקטיבי". למרות שיש בתי חולים שמחייבים את הבעל להגיע במיוחד לפני, על מנת לעבור הכנה לנוכחות בחדר הניתוח בזמן הקיסרי, בבית חולים בילינסון הכלל לא חל. בבילינסון נולדים מוכנים, צ'אק נוריס סטייל. בכניסה לחדר הניתוח, קיבלתי סט בגדים של מנתח ומכיוון שהבנתי שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לדמות לרופא, בזמן שאשתי קיבלה הרדמה ספינאלית, אני עשיתי סלפי והתלוצצתי עם האחיות.
כשקראו לי לחדר הניתוח כולם היו במקומות והייתה הרגשה שמחכים רק לי. טוב שבאתי. החזקתי את היד לאשתי וליטפתי לה את הראש. רגע אחד היא אמרה שהיא מרגישה לחץ ושנייה לאחר מכן כבר שמעתי קולות של בכי. לכמה שניות איבדתי את הידיים והרגליים ואם הרופאה המרדימה לא הייתה מזכירה לי לצלם, סביר להניח שהיום לא היו לי תמונות. צילמתי את אשתי ואת התינוקת, את הרופאים ואת חדר הניתוח, להישאר ממוקד נראה בלתי סביר באותו הרגע. בינתיים עטפו את התינוקת והגישו אותה לאשתי. צילמתי ובכיתי, בכיתי והמשכתי לצלם. האחות קראה לי להתלוות לחדר השני שם נשקול את התינוקת וננקה אותה. התנצלתי בפני האחות על כל הבכי, והאשמתי את ההורמונים של אשתי. כנראה נדבקתי ממנה.
ניסיתי להיות נחוץ, בעודי עומד מהצד ומשקיף על האחות שעוטפת את התינוקת בשמיכה ביד אחת, חותכת את חבל הטבור ביד השנייה ובמקביל מרגיעה אותי. שרתי שירים, סיפרתי לתינוקת על המשפחה שלה ועל אח שלה בפרט ובירכתי אותה עם הגעתה לעולם הצ'וקומוקו שלנו.
למוד ניסיון ידעתי שעכשיו נעלה לתינוקייה שם יעשו לה צ'ק אין קטן ואני אחזור לחדר ההתאוששות. ביקשתי מהאחיות שעוד לא הכירו את ה'דרמה קווין' שאני סליחה, והם אמרו שזה עדיף מאבות שמשאירים את הילדים ופשוט הולכים. גם זה עשה לי לבכות. נו, הורמונים.

לחדר ההתאוששות לא נתנו לי להיכנס וכדאי לפלס את דרכי פנימה, נאלצתי לעשות עיניים לאחת האחיות שיש לנו מוצא משותף. לבסוף היא התרצתה וביקשה שאצמד אליה. כך עשיתי, עד שראיתי אישה שמאוד דומה לאשתי ושברתי מהאחות על מנת ללכת אליה.
-"לאן אתה הולך?", שאלה אותי האחות.
-"לאשתי", עניתי, בלב תוהה על השאלה המוזרה.
-"זאת לא אשתך!" היא אומרת לי.
-"זאת אשתי!" אני מתעקש.
ברגע זה באמת התעורר ספק, כאשר האישה שאליה עמדתי לגשת התרוממה מעט, מבוהלת, וסימנה לי עם היד לשלילה. "אני לא אשתך", היא לחשה.
נבהלתי. אשתי לא מזהה אותי.
או אז ראיתי גבר עומד לצידה והבנתי שהוא בעלה וזאת באמת לא אשתי.
הבכי ממוקדם התחלף לצחוק מתגלגל, ואשתי אחרי הרדמה ביקשה שאצא. אסור לה לצחוק והצחוק כנראה מדבק, בדומה להורמונים. אחרי שווידאתי שמצבה בסדר יצאתי והמשכתי לחכות לאיחוד המשפחה.
אחרי שישבתי שעה וקצת ושום דבר לא קרה הלכתי לאכול. כשחזרתי אמרו לי שאשתי עברה למחלקה ושאמהר. כל הדרך קיללתי את מרפי ורצתי.
כשהגעתי למחלקה האחות האחראית צעקה עליי ואמרה לי לא לרוץ. אין לחץ.
לה אולי אין לחץ, לי היה באותו יום הרבה מאוד לחץ.
כשהדברים החלו להירגע ולהסתדר גלגלו לחדר של אשתי אישה לא קטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפיים דומות לאלה של אשתי.
-אתה זוכר שבלבלת אותי עם אשתך?" היא פנתה אליי.
"לא יכולת לשכוח אהה", מלמלתי לה בחזרה, ואשתי מעט נעלבת שהבלבול היה איתה רק שאלה אותי "איך יכולת?"



יום שישי, 9 במאי 2014

חרדת אסלה

את חופשת הפסח האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר. גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.
התחלנו במסיבה עם בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים. התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.
עם הקקי הצלחנו פחות. הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך בקלות.
תקפנו את עניין הקקי מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים. הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.

"השיא"
באותו חול המועד ממש, יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים והרגשה.




יום שני, 17 במרץ 2014

גיבורי ילדות

לפני כשבועיים, לקראת סוף האימון בחדר כושר, כשהרגליים כבר לא ממש הבינו למה הן עדיין בתנועה ורק הראש המשיך לשדר פקודות שנראו בלתי חוקיות בעליל, בנגן התחיל להתנגן שיר הנושא של 'רוקי'. לפתע, לא הייתי על הליכון בחדר כושר, הייתי בפילדלפיה לבוש אימונית אפורה, לראשי היה כובע גרב שחור ובדיוק סיימתי לעלות את כל המדרגות למעלה, כמו בסרט ההוא. באותו רגע, הייתי בלתי מנוצח. אף אחד לא יכל עליי, לא איוון דראגו ולא אפולו קריד. כן, גם הנפתי ידיים באוויר ולא ממש הבנתי למה המדריכה בחדר כושר נבהלה וחשבה שאני נמצא במצוקה.
רוקי היה גיבור ילדותי ועד היום אני יודע לצטט פניני חכמה כמעט מכל ארבעת הסרטים, (הסרט החמישי לא הותיר בי רושם ורוקי בלבואה השישי בעיקר עשה אותי עצוב). כל פעם שכמעט וויתרתי על משהו, רוקי דחף אותי להמשיך קדימה.רוקי לא היה היחיד. היה גם את מרטי מקפליי, מר מיאגי ומקגייוור. המסר של כולם היה משותף- הכל בחיים אפשרי, אפשרי מאוד. באם זה מסע בזמן, עמידה על שלך מול בריונים או תיקו באגרוף מול אלוף עולם. שום דבר לא מופרך, הכל זה תוצאה של עבודה קשה, ותו לא. אה כן, והיה עוד דבר, בסוף הטובים תמיד מנצחים. זה היה ה'סוף טוב, הכל טוב' העדכני של שנות השמונים ותחילת התשעים ואנחנו התאמנו את עצמנו.

אני מודה, שעם השנים גיליתי כמה סדקים בתיאוריות של גיבורי הילדות למיניהם. זה התחיל בסדק קטן של ה'סוף טוב' והתרחב לכדי משבר של ממש רק בשבוע החולף. הבעיה הכי גדולה בבסיס האמונה בגיבורים, שבתיאוריה הם מעולים עם המשפטי מחץ שלהם 'it ain how hard you hit it how hard you can get hit and keep moving forward' (רוקי) אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, מעטים הם הדברים שאשכרה אפשר ליישם ולהישאר בחיים.

השבוע עם שינויי מזג האוויר, נדרשתי להחליף את הווישרים הקדמיים באוטו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה, קניתי מגבים חדשים (אגב, במידה ומישהו תוהה זה לא one size לכל סוגי המכוניות) ופניתי למלאכת ההרכבה (כמה קשה זה כבר יכול להיות?). לפני ההרכבה נדרשתי לשאלת הפירוק. בעזרת ארגז כלים קטן ועשר אצבעות מיומנות ניסיתי במשך כעשרים דקות להבין את מנגנון הפירוק המתוחכם, ללא הצלחה. השתמשתי בכוח, חכמה, יותר כוח. לרגעים היה נדמה שהאפשרות היחידה היא דינמיט ו-Yippee-ki-yay, motherfucker. אמונה הייתה לצידי ונחישות החזיקה לי את היד. או אז, התחיל גשם ולא השאיר לי כל ברירה. פניתי לאבא שלי. למרות כל שנות הוותק והניסיון המכני שצבר עם השנים גם אבא שלי נכשל כשלון חרוץ. שלא כמוני, הוא וויתר יותר מהר והציע שנלך לאכול, העוף מתקרר. כנראה גם לדעת מתי לוותר היא חכמה. צרת רבים היא נחמתי, זה בטח עניין גנטי, חשבתי. לרגעים היה נדמה שכבר יותר פשוט להחליף אוטו, מנוע, שמשה. המגבים הבלויים פשוט לא וויתרו. אם הייתי רוקי אולי הייתי מוריד כמה אגרופים וגומר את העניין, אבל זה אוטו חברה, ככה שאם כל הכבוד לרוקי, יש דברים שקצין הרכב לא יבין.

האפשרות היחידה שנותרה לי היא לפנות לאבא של אשתי, מהנדס מדופלם ולבקש ממנו את הישועה. בזריזות ידיים ומעט כוח הוא הצליח במקום שקודמיו נכשלו. כאילו פירוק והרכבה של מגבים היו משלח ידו העיקרי, חמי סיים את העבודה בפחות מחמש דקות והרבה סיפוק. הוא טפח לי על השכם ושאל אם הבנתי איך עושים את זה. אמרתי שכן, שיקרתי. הדבר היחיד שלמדתי שפעם הבאה שצריך להחליף ווישרים אני ישר בא אליו.

עם כל הכבוד לגיבורי המסך הגדול, נראה אותם קודם מחליפים ווישר.



יום שבת, 14 בדצמבר 2013

אמא אדמה

זה אולי הפוסט שכתבתי בהכי הרבה מקומות, פיזית.
התחלתי לכתוב אותו בווינה, אוסטריה.

בווינה, אוסטריה השתתפתי בכנס של התאחדות הצופים האירופאים. מלא מורעלים כמוני, בגילאים שונים שבאים לתת מעצמם ולשתף מהידע שלהם במשך שלושה ימים, והכל בנועם שנהפך לזר ומחשיד במחוזותינו. באחד המושבים בכנס, שהתחיל במשחק היתולי, שאלה אותי השותפה שהגיעה איתי מישראל, אם אני קולט שזה מה שאנחנו עושים בגיל 30+. משחקים במשחקים היתוליים עם עוד מטורפים כמותנו לדבר. פתאום זה הכה בי ושטף אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שמח, הייתי מרחיק לכת ואומר מאושר. לעסוק במשהו שגורם לך להנאה ולסיפוק זה לא דבר של מה בכך, זה נדיר. הייתי מייעץ לכולם לזנוח את העבודות שמאמללות אותם ולהתחיל להגשים חלומות. אבל אז, אני חייב להודות, זה יהיה פחות מיוחד.
וינה אגב, מדהימה. היו לי את החששות שלי שקשורים איך לא לשואה, אנטישמיות ולריבוי מוסלמים ברחובות. הופתעתי מהנחמדות, הארכיטקטורה, היעילות היקית וכמובן איך לא, המטבח האוסטרי. מבחינתי, בכל מה שקשור לגסטרונומיה אני נולדתי אוסטרי וחי בארץ בחטא. אני מעריך תפוחי אדמה, כרוב כבוש, חמוצים, בירה, נקניקים וגבינות משובחות כמו אוסטרי ממוצע. רק חבל שלא מחלקים דרכונים לפי העדפות אוכל. אגב הבגדים האוסטריים המסורתיים גם הם יעילים להפליא.
למרות מזג האוויר החורפי, והשלג שצבע בלבן את הבירה האוסטרית ספגנו את המקום וניצלנו אשתי ואני כל רגע, כל שנייה.

המשכתי לכתוב את הפוסט 3 ימים אחרי שחזרנו ארצה כ-30 ק"מ ממצפה רמון, בעודי משמש רכב פינוי בטיול של השכבות הבוגרות. השקיעות היוו לי מוזה והדרכים היו מאלפות. שלמה ושלום שרו לי כל הדרך. כל כמה זמן אני שוכח ונזכר מחדש, כמה ולמה אני אוהב את המדבר, את השקט הסוער המתעתע שלו, שבהחלט ניתן לטעות בו. הזריחה בבוקר הקר תפסה אותי לא מוכן כלל וכלל. צבעים כאלה לרוב נוטים לראות בין הדפים של מגזינים וגם הם עוברים איזשהו עיבוד. התאהבתי לחלוטין, והמילים כדרכם- לא באו.


אני ממשיך לכתוב מהבית. יום שישי ה-13, ובחדשות מדגישים שתי וערב את העובדה שהמדינה במצור. מזג אוויר קצת סוער חשף אותנו במערומינו. כל הערב מתנגן לי בראש 'סע לאט' של אריק אינשטיין. אני בטוח שלא רק לי. גם הוא עזב קצת בסערה. אריק אינשטיין שר בקולו את פס קול חיינו. בתיכון, 'ראיתי אותה בדרך לגימנסיה', בצבא זמזמתי את 'דון קישוט' ואז נסענו אני וחבר ל'פראג'. בזמן הלימוד לבחינות הלשכה ב'ימים הארוכים העצובים' רק רציתי 'פסק זמן'. 'שבת בבוקר' הפך למשפחתי אחרי שנולד בני בכורי ואני נורא אוהב לשיר לו את 'אדון שוקו'. אחרי שבוע עבודה מאומץ מתחדדת אצלי ההבנה שאני 'אוהב להיות בבית'. וזאת רק רשימה חלקית. איתני הטבע שמשתוללים בחוץ חזקים יותר מכל אפליקציה ומכל טכנולוגיה. הנבואה והבכורה לא ניתנה לאיש מאיתנו וכולנו בסופו של דבר מאוד קטנים לעומת 'אמא אדמה'. זה משהו שאנחנו נוטים מעט לשכוח, ומשהו ששווה להרהר עליו. במיוחד בימים כאלה.


יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.
הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.
ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.
אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.